הרגע שהבנתי
התחלתי לעבוד בבית החולים השרון, במחלקה פנימית ובטיפול נמרץ, אחרי שנים בביטוח לאומי. שלושה חודשים אחרי שהגעתי התחילה תופעה: אנשי צוות ומשפחות ממחלקות אחרות היו מגיעים אליי ואומרים "שמענו שעבדת בביטוח לאומי, אפשר לשאול אותך משהו?". תמיד עניתי בשמחה. הסברתי על זכויות, עזרתי למלא טפסים, כיוונתי בתהליכי תביעה. וכמעט תמיד זה הסתיים באותה שאלה: "אפשר שאת תעשי את זה בשבילי? אני מוכן לשלם."
הרגע שהעזתי
תמיד סירבתי. הייתי בטוחה שרק עורכי דין יכולים לעשות את זה. עד שבעלי שאל אותי — למה את מניחה שרק עורכי דין יכולים? יש לך ידע וניסיון שרוב האנשים בתחום הזה לא צברו. בינואר 2019 פתחתי את העסק.
הרגע ששינה הכל
ביוני 2019, יום אחד רגיל, לא הצלחתי לדרוך על הרגל. גיליתי גידול סרטני גדול בעצם הירך. פחדתי מאוד ורציתי להעביר את הלקוחות שלי למישהו אחר ולסגור את העסק. בעלי הציע שאשוחח איתם ואספר מה קורה — וזה מה שעשיתי. הם היו סבלניים. עברתי ביופסיה מעצם הירך, וחודש אחר כך ניתוח גדול של הסרת הגידול והשתלת עצם. שנה של שיקום, שבמהלכה המשכתי ללוות אנשים. הזדהיתי איתם והם איתי. באותה תקופה גם אני פניתי לביטוח לאומי כדי לקבל קצבה.
מאז
מאז לא חזרתי לבית החולים. אני מלווה אנשים במיצוי הזכויות שלהם מתוך ידע מקצועי — וגם מתוך ניסיון אישי שלא הייתי בוחרת בו.